כל מה שחם בענף ! אמין, מקצועי ומקיף יותר.
כל יום שני, מדי שבוע
ניוזלטרים נוספים מהענף :
13/08/2017
ניסויים בקד"מ בבני אדם
המדור סוקר מגמות, פרוייקטים ורעיונות מקוריים בתחומי הקד"מ, האירועים והשיווק בחו"ל.
חפש בכתבות:

למה לעולם לא נראה פסטיבל גדול בישראל?

מאת: סער גמזו, עכבר העיר און-ליין /
31.08.2010
/ 9:17

הקיץ מתקרב בצעדים כבדים והבילים לסיומו. בעולם, שבועות אלה מסמנים את סוף עונת הפסטיבלים. האירועים הגדולים של המוזיקה, שקיבצו על במה אחת את כל השמות הגדולים, הנחשבים, הלוהטים והמבטיחים של התעשייה העולמית, הצליחו בגדול, אם לשפוט לפי הביקורות שהגיעו אלינו. אם שמות כמו וורכטר, לולהפלוזה, רוק אים פארק, גלסטונברי, רוסקילדה, בום ודומיהם אומרים לכם משהו – אתם יודעים בדיוק מה אנחנו מפסידים כאן. הפסטיבלים הללו, שנערכים באירופה ובארה"ב, מקבצים אליהם מדי שנה עשרות אלפי חובבי מוזיקה מכל העולם שבאים לקבל חוויה מרוכזת ומתומצתת של מוזיקה, חגיגה של חופש אמיתי משולבת במיטב ההופעות שנמצאות היום על במה.

 

בישראל נעשים ניסיונות לקיים אירועים דומים אבל נדמה שרובם מצליחים רק בזעיר אנפין. מפיקים עושים מאמצים גדולים כדי להביא לקהל המקומי חוויות מוזיקה גדולות אבל אלו מתפזרות על פני חודשי הקיץ ולא מתרכזות לאירוע אחד גדול ומשמעותי. בישראל של 2010, עדיין אין פסטיבל מוזיקה עם שם עולמי, אין מקום פולחן ועלייה לרגל לחובבי מוזיקה. בתחילת הקיץ הנוכחי, קיבלנו מנה גדושה של הבטחות ושמות גדולים אבל חלקם הגדול התמוסס ונעלם עם בוא השרב. אירועי המשט והאקלים הפוליטי היוו אמנם את המכשול העיקרי, אבל גם הם לבדם לא יכולים להסביר מדוע בישראל לא מתקיים פסטיבל מוזיקה גדול. לצד הגורמים הפוליטיים ניצבים גם מכשולים כלכליים ולוגיסטיים, הבדלי תרבות משמעותיים וחוסר שיתוף פעולה משווע מצד הרשויות. כל אלה יחד מביאים את הקהל הישראלי חובב המוזיקה, לנדוד בכל קיץ לחו"ל כדי לבקר בפסטיבל בסדר גודל עולמי.

 

 

אולי זה בכלל לא בשבילנו?

 

המהות של פסטיבל אינה מחוברת למוזיקה בלבד. הכוונה בפסטיבל היא אירוע שמספק לקהל שלו ניתוק זמני מהשגרה המעיקה, מעין חוויה שמתרחשת במימד אחר. בתקופות מוקדמות יותר שימשו הפסטיבלים כדי לספק לאיכרים כמה ימים של חופש וחגיגות חסרות דאגה. אסף אבידן, זמר ויוצר ישראלי שחזר לאחרונה מסיבוב הופעות בפסטיבלים בעולם, מסביר: "הפסטיבלים בעולם, ובעיקר באירופה מעוגנים בתרבות של התושבים שם. יש בהם משהו אינהרנטי שמהווה חלק מהתרבות המקומית. ברוב הפסטיבלים תמצא שהגרעין הגדול של הקהל מגיע מאותו איזור שבו הוא מתקיים. באירופה למשל, גם גופים מוניציפאליים קטנים מייצרים לעצמם פסטיבלים ומצליחים למשוך קהלים גדולים יחסית".

 

- אם כך, למה רשויות בישראל לא עושות את אותו הדבר?

"אנחנו רוצים להתנתק, אבל לא באמת מסוגלים. אנחנו מורגלים להפצצת חדשות בלתי פוסקת, עיתונים, מבזקים ותרבות כללית של היסטריה חסרת פרופורציה. לדעתי, כל עוד אנחנו מקיימים אירועים כאלה בתוך גבולות המדינה, צריך להתנהג כמו במדינה מתוקנת". גם מתן נויפלד, ממארגני פסטיבל אינדינגב שיתקיים בסוכות בפעם הרביעית, מבקר את הפאניקה המיותרת: "באירופה ההרגשה קלילה יותר ויש שם מקום ליצירה. פה הכל חייב להיות מלחיץ, כבד. אתה לא יכול לעשות משהו שהוא רק חגיגה. אתה מחובר לטלפון הנייד ולחדשות ולא יכול, או לא רוצה בכלל להתנתק. ההבדל בין הקהלים הוא עניין תרבותי – בארץ לא מבינים שאירועים כאלה נועדו לנפש. מוזיקה נתפסת כבידור ולא כתרבות".

 

 

עניין של פוליטיקה

 

אירועי המשט לא עשו שירות חיובי לישראל ובכלל, נדמה שמצבנו בזירה המדינית בעולם הולך ומתדרדר. ישראל לא נחשבת היום ליעד תיירותי אטרקטיבי במיוחד ולא למוקד משיכה עבור האמנים וגם עבור הקהל. יוני פיינגולד, מבעלי חברת ההפקות Alive Productions וממפיקי פסטיבל המוזיקה של היינקן שיתקיים בשבוע הקרוב, מזהה את הירידה במשיכה לארץ הקודש: "הפוליטיקה שולטת בכל הסיטואציה. ברור לחלוטין שיש לזה השלכות רחבות מאד. בשנה שעברה היה לנו קל הרבה יותר להביא לכאן אמנים, והשנה, בגלל כל האירועים, זה הפך לכמעט בלתי אפשרי". אבידן מסתכל גם על הקהל עצמו: "ברור שבמצב הנוכחי יש מספר גדול של אמנים שלא רוצה להגיע לכאן. לגבי הקהל – אני לא יכול לדמיין מצב שבו מישהו ייקח טיסה יקרה לישראל כדי להגיע לפסטיבל". נויפלד מרחיב קצת את הספקטרום: "מעבר לעניין הפוליטי שמקשה מאד, יש כאן גם עניין של כדאיות כלכלית עבור האמנים. עבור אותו סכום, ובנוחות גדולה יותר, הם יכולים לוותר על עשר הופעות בישראל ולקיים שתי הופעות באנגליה".

 

או שזה עניין של כסף?

 

אם נתייחס למוזיקה כחלק מתעשיית הבידור נבין שכסף הוא הגורם המשמעותי ביותר בה. תעשיית המוזיקה העולמית מגלגלת סכומי עתק בכל שנה וחלקם הגדול מגיע מהופעות חיות, ובתוכן גם כאלה שמתקיימות בפסטיבלים. הסכומים אותם מרוויחים האמנים הם רק חלק קטן בתוך המשוואה הזו. פיינגולד מסביר: "כדי להרים הפקה בסדר גודל כזה חייבים שיתוף פעולה של גורם מסחרי. יכולות התיאום הנדרשות לא מאפשרות הפקות עצמאיות בסדר גודל שעליו אנחנו מדברים.

 

הפסטיבלים באירופה ובארה"ב נוחים הרבה יותר לתפעול. הם מארחים את האמנים כחלק מסיבוב הופעות מתוכנן שלהם. האמנים נמצאים כבר בדרכים חד עם הצוותים והציוד והפסטיבלים הם רק עוד עצירה 'על הדרך' כחלק מהטור. דרישות התיאום להביא כמה הרכבים יחד לישראל גדולות הרבה יותר – צריך לתפוס כמה אמנים עם חלון זמנים שיאפשר להם הגעה לישראל, לדאוג להיבטים הלוגיסטיים של הטסת הציוד והמשלחות, לארגונים הטכניים ולשאר העלויות שכרוכות בהפקות מהסוג הזה". מהסיבה הזו בדיוק, מאמין פיינגולד, לא ייתכן מצב שבו נראה פסטיבל גדול בישראל "בלתי אפשרי מבחינה לוגיסטית להנחית כאן ליין אפ של 6-7 אמנים גדולים בכל לכל ערב של הפסטיבל. זה לא מציאותי. להביא שלושה הרכבים לערב נחשב שיחוק, מעבר לזה, בתנאים הקיימים כרגע, זה בלתי אפשרי".

 

 

הרשויות רק מכבידות ושמות מכשולים

 

ישראל, מדינה עם סטטוס מדיני-ביטחוני בעייתי, דורשת היערכות רחבה ומקיפה יותר ממקומות אחרים בעולם. למשטרה תנאים משלה לקיום אירועים, לאלה נוספות התקנות וההגבלות של הרשויות המקומיות ויחד הן מייצרות אילוצים שקשה לעמוד בהם. 

 

"אני לא יודע להשוות במדויק למה שקורה בחו"ל" מוסיף נויפלד, "אבל ההתעסקות עם הרשויות כאן מגבילה מאד ומוציאה את הרוח מהמפרשים. בשבוע שעבר התקיים פסטיבל יערות מנשה, שם המשטרה אנסה את המארגנים לגדר איזור שיוגדר כמותר לממכר ולצריכה של אלכוהול וממנו אסור להוציא משקאות. עניין כזה מסרס גם את הרצון של המארגנים להמשיך וגם את הרצון של הקהל לבקר. מערכת החוקים והנהלים שלהם נאכפת בכל מקרה ובלי שום מקום לדיון, גם אם אותה מערכת היא חסרת היגיון וחיבור למציאות. בעיניי רבים מהם אנחנו מהווים מטרד והם מנסים לנפנף אותנו. 'רוצה לארגן אירוע?, זה מה יש. רוצה? קח, לא רוצה? לא צריך!' העולם שומע עלינו בעיקר דרך ערוצי החדשות ולהקה שמגיעה לכאן יכולה לעשות לנו אחלה שירות. במידה מסוימת אסף אבידן והמוג'וז עושים תהליך דומה בכיוון ההפוך – הם מייצגים אותנו בצורה חיובית בחו"ל ופותחים לעולם שער אחר לישראל".

פיינגולד מתייחס גם הוא לאטימות: "להביא אמנים בין לאומיים ולקיים אירועים כאלה זה קלף תדמיתי. כל אמן בסדר גודל כזה שדורך כאן מייצר לגיטימציה לאחרים לבוא בעקבותיו ומשפר את הדימוי שלנו בעולם. משרד התרבות והרשויות מציבים בעיה כפולה. הם אינם תומכים באירועים כאלה וגם מסרבים להכיר בערך שיש להם לתרבות המקומית וליחסים הבין לאומיים של ישראל. מעבר לעלויות הגבוהות ממילא של הפקות כאלה, הרשויות מכבידות ומותחות את גבול העלויות לקצה".

 

- אז בלי עזרה מגורמים מסחריים זה לא יכול לקרות? זה עלול לפגוע במהות של הפסטיבל

פיינגולד: "בעולם היום, התרבות שזורה בשת"פים מסחריים וצריך להתנתק מהחשיבה הצינית. אירוע כמו ועידת המוזיקה של היינקן או נון סטופ מיוזיק שהתקיים בשנה שעברה, לא יכול לקרות בלי עזרה של שם בין לאומי גדול".

אבידן: "הפחד ממסחור מובן אבל צריך למצוא את דרך האמצע. לא כל שיתוף פעולה מסחרי מביא אוטומטית להרס המהות של הפסטיבל. קח לדוגמא את פסטיבל הקולנוע בירושלים. גם שם מתקיים האירוע בחסות מסחרית של חברת סלולר ועדיין, מצליח לשמור על המהות והאופי שלו. אני, באופן אישי, מאד אוהב את אינדינגב אבל גם פוחד שאם הוא יגדל לרמה מסוימת בגלל חסות מסחרית, הקהל הראשוני שלו יתנער ממנו".

 

איפה מתחילים?

 

התגובות הללו מציירות מציאות עגומה. פיינגולד, שמפיק אירועי ענק נשמע פסימי מאד באשר לסיכויים לקיים פסטיבל גדול בישראל אבל אבידן, לעומתו, מגלה אופטימיות זהירה: "צריך להתחיל בקטן, כמו למשל באינדינגב, ולצמוח משם. כל שנה שעוברת ובה הדרישה והקהל גדלים, מחייבת את הרשויות להתבוננות חדשה. הן חייבות להקצות משאבים ולגייס תמיכה רחבה, החל מהרמה המוניציפאלית ועד משרד התרבות. הביקוש הגדל יביא להקמה של תשתיות מתאימות ולהזרמה של כספים". נויפלד אופטימי גם הוא, ומאמין שיוזמות כמו פסטיבל המוזיקה של היינקן הן הכיוון הנכון לצעוד בו: "צריך להתחיל מפסטיבל מקומי של יום או יומיים ולבנות את זה משם. אמנים גדולים שמגיעים לכאן מייצרים אפקט של כדור שלג ואחריהם יגיעו הרכבים נוספים. פרט לזה צריך לבנות את הפסטיבלים סביב אידיאולוגיה מסוימת ולהוציא אותם אל מחוץ לעיר כדי להקל על העניין הלוגיסטי. שילוב של כל הגורמים האלה, יחד עם תמיכה מצד הרשויות, ייצרו מצב שבו אפשר יהיה לקיים אירועים כאלה גם בישראל".

 

השינוי מתחיל בתוכי

 

הפוליטיקה מעיקה, העלויות מכבידות, הרשויות מגבילות והתרבות ממאנת להכיר בערך של פסטיבלי מוזיקה גדולים. בכל זאת, תוכלו למצוא בארץ כמות גדולה מאד של אירועי מוזיקה מכובדים מאד – החל מפסטיבל של מוזיקה עצמאית כמו אינדינגב או חוצמזה, דרך אירועים מקומיים גדולים יותר ועד פסטיבלים בין לאומיים כמו פסטיבל הג'אז באילת או ועידת המוזיקה של היינקן. צעדים ראשונים, גם אם מהוססים או לא מדויקים, נעשים כל הזמן. נדמה שהתנופה האמיתית מתחילה מלמטה, אצלנו, הקהל. בחירה בפסטיבל מוזיקה כבילוי עם ערך מוסף לנפש תייצר קרקע מתאימה לצמיחה של אירועים גדולים. השינויים המהותיים, תרבותיים ופוליטיים כאחד, מתחילים דווקא מהרחוב ועולים משם למעלה. אנחנו גם אלה שיגרמו למוסדות המדינה להבין שהדרישה הגדולה מחייבת אותם להשקעות מתאימות. פסטיבל זה לא רק בידור, ולא נועד רק לאיכרים. בסיר הלחץ הישראלי, כולנו חייבים לפחות אחד כזה בשנה.

 

 

 

 

סער גמזו, עכבר העיר און-ליין

 

 

תגובות
אין תגובות למאמר